חייו של אבי התהפכו עליו כשהיה בן 13 – אביו נרצח בפיגוע ירי, עת נסע ברכבו.
אבי גדל במשפחה חרדית שבה 9 ילדים. בבת אחת נאלץ לסייע לאימו, שנותרה שבורה, ולטפל באחיו הקטנים.
הוא מספר שהרגיש שנאלץ להתבגר ולשאת על כתפיו את משא החיים מבלי שנפשו היתה מוכנה או בשלה לכך.
בהעדר אב שילווה אותו בחייו, אבי הרגיש בודד ושאף אחד בסביבתו הקרובה לא פנוי לראות אותו ולהבין מה עובר עליו, אימו הייתה במשבר ומי שלקח "חסות" על חינוך הילדים היה אחד הדודים הדומיננטיים.
בהתאם לאורח החיים החרדי, ובניגוד לרצונו, נשלח לפנימיות, למד בישיבה קטנה בבני ברק ובהמשך בישיבה גדולה בירושלים- השכלה תורנית בלבד. הוא לא התחבר לעולם הישיבה והחליט בניגוד לדעת רבניו להתגייס לצבא.
בגיל 19 התחתן, נולדו לו 3 ילדים ועבר לגור באחת הערים החרדיות הגדולות.
אבי הגיע לשיקום כשהוא מתוסכל מאד מהפן המקצועי -תעסוקתי בחייו. השירות בצבא חשף אותו לחברה החילונית ולאפשרויות ההתפתחות הקיימות בעולם התעסוקה, אולם בהיעדר השכלה כללית ומקצוע הוא נאלץ לעבוד כל חייו בדוחק והתפרנס משכר מינימום בעבודות קבלן שלהרגשתו לא מיצו את הפוטנציאל שלו.
לפגישות עם עובדת השיקום, הגיע עם חשש ועם דימוי עצמי נמוך ביותר. לאט לאט עבר תהליך של היכרות, עיבוד אבל והכרה בחוזקות שלו. אבי נרשם למכינה וסיים אותה בהצלחה ובהמשך נרשם לתואר במנהל עסקים עם התמחות במערכות מידע בקרייה האקדמית אונו.
התהליך לא היה חף מקשיים וממשברים, כמו תמיד בחיים עצמם...אבל הוא לא ויתר, השקיע המון וכמובן הסיוע של מחלקת השיקום וזכויותיו כיתום איבה, איפשרו את כל זה. אבי סיים את הלימודים בהצלחה רבה, ומייד בתום לימודיו נקלט לעבוד ככלכלן באחת מחברות ההנדסה הגדולות בישראל. הוא עובד שם כבר שנה וחצי, מרוצה עד הגג, מצליח מאד, ונהנה מתנאי שכר מצויינים.
בסיום התהליך אבי שלח מכתב מרגש שבו כתב: " תמיד היה לי בראש שאין סיכוי שאצליח.. למזלי, צורית עובדת השיקום זיהתה את זה וסגרה עלי מכל הכיוונים.. כך יצאתי למסע הקסום ועל כך תודה ענקית!"
צורית גלבוע- עובדת שיקום, סניף רמלה