רגינה,
לבית ג'ברא, נולדה בשנת תר"מ (1880) בדמשק בירת סוריה. היא גדלה
והתחנכה בדמשק. משבגרה נישאה לאליהו לוזיה, בן לאחת המשפחות המבוססות
בעיר. לבני הזוג נולדו שבעה בנים: דוד, נסים, משה, ברוך, יהושע, מנחם
ויצחק, ורגינה כונתה "אם הבנים". היא התאלמנה בטרם עת, לקחה על עצמה
את ניהול הבית ודרכה בניהול חיי משפחתה הניבה בסיס כלכלי איתן. את כל בניה חינכה
לערכים של השכלה, עבודה ופעילות ציונית, שכן משפחתו של בעלה, משפחת לוזיה האמידה
הייתה ידועה בסוריה בפעילותה הציונית הנרחבת. במהלך השנים ניהלו רגינה
וילדיה פעילות ציונית רחבת היקף בנושאי מודיעין, העפלה והתיישבות. שנים לפני קום
מדינת ישראל התארחו בביתם מנהיגים ציוניים רבים, בבית ובחסות המשפחה גם התנהלה
פעילות תנועות מכבי ומכבי צעיר, תנועת בני ברית, הקרן הקיימת, החלוץ וההעפלה.
בתקופת הימים הנוראים בשנת תש"ח, כשפוצץ בית הכנסת בדמשק על יושביו, פתחה
רגינה את ביתה כחלופה לבית הכנסת. על רקע פעילותם נעצרו בניה לא פעם
על ידי השלטונות ועברו עינויים קשים עד אובדן הכרה ונכות פיזית. ארבעה מבניה
הצליחו לעלות ארצה עוד בטרם הקמת המדינה. כשבנה נסים שוחרר ב-1949 מהכלא אחרי
עוד מעצר, הוא הצליח לברוח מסוריה ללבנון עם משפחתו - ארבעת ילדיו ואימו - מתוך
כוונה להמשיך לישראל. ביום 23.10.1950 הפליגו מביירות שבלבנון מספר
סירות ועליהן למעלה מעשרים איש, יהודים שביקשו להגיע לישראל והמבריחים הערבים
שארגנו אותם. באחת הספינות היו רגינה לוזיה ושניים מנכדיה – רג'ין ואליהו, שניים
מילדיו של נסים. כעבור כמה ימים דווח שאחת הסירות טבעה בים ליד צור
ונוסעיה טבעו. לימים התברר שהנוסעים, בהם רגינה ונכדיה, נרצחו על היבשה על ידי המבריחים
שגם שדדו את רכושם. אחרי הרצח הם הפליגו, והשליכו את הגופות
למים. רגינה לוזיה נרצחה ביום י"ח בחשוון תשי"א
(29.10.1950). איתה נרצחו נכדתה רג'ין ונכדה אליהו. בת שבעים בהירצחה, הותירה
ילדים ונכדים. גופותיהם של רגינה ונכדיה נסחפו לחוף ראש הנקרה, שם
נתגלו על ידי משמר החופים הישראלי. ביום 5.11.1950 השלושה הובאו למנוחות בבית
העלמין חוף הכרמל בחיפה. מדינת ישראל הכירה ברגינה, רג'ין ואליהו
לוזיה כהרוגי מלכות. |