המוסד לביטוח לאומי גובה דמי ביטוח בהתאם להוראות החוק ותקנותיו. החוק קובע את שיעורי דמי הביטוח בעבור כל ענף בנפרד. החוק גם קובע הכנסה מזערית ומרבית לתשלום דמי הביטוח.
אוכלוסיית המבוטחים מחולקת מבחינת אופן הגבייה לשני סוגי מבוטחים: "שכירים" ו"לא שכירים".
דמי הביטוח לשכירים חלים הן על השכירים והן על מעסיקיהם בשיעורים המוגדרים בחוק. את דמי הביטוח עבור שכירים גובה המוסד מן המעסיקים, כולל חלקו של המעסיק וחלקו של המבוטח השכיר. משנת 1987 משתתף האוצר בדמי הביטוח בשיעורים שונים (ראו להלן).
מבוטחים לא שכירים חייבים לשלם בעצמם את דמי הביטוח במישרין למוסד.
שכירים:
בקבוצה זו עובדים שכירים, חברי קיבוצים וקואופרטיבים, תלמידים בהכשרה מקצועית, גמלאים ועובדות במשק בית.
לקבוצות ייחודיות הונהגו שיעורי דמי ביטוח שונים בהתאם להיקף הביטוח שלהם בחוק:
1. חברי קיבוצים מבוטחים בכל הענפים חוץ מענף אבטלה.
2. מי שגילם פחות מ-18 או יותר מגיל הפרישה (ראו הסברים בפרק "זיקנה ושאירים") ומקבלים קצבת זיקנה, אינם חייבים בדמי ביטוח לענפים זיקנה ושאירים, אימהות, סיעוד, ילדים, נכות ואבטלה. המעסיק משלם את חלקו לענפים נפגעי עבודה וזכויות עובדים בפשיטת רגל .
3. עובדים שכירים בגיל המותנה (60 עד 64 באשה, 65 עד 69 בגבר), שאינם מקבלים קצבת זיקנה, אינם מבוטחים בענפים נכות ותאונות. בענף אבטלה הביטוח הוא עד גיל הפרישה. מינואר 1998, גם הם חייבים בתשלום דמי ביטוח, נוסף על המעסיק.
4. עובדים זרים ועובדים תושבי יהודה ושומרון שאינם תושבי ישראל חייבים בדמי ביטוח לענפים האלה בלבד: נפגעי עבודה, אמהות, זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד.
לא שכירים:
עם קבוצה זו נמנים כל המבוטחים שלא חלה עליהם הגדרת "מבוטח שכיר":
עובדים עצמאים – מבוטחים בכל הענפים חוץ מאבטלה וזכויות עובדים בפש"ר.
מי שאינם שכירים ואינם עצמאים – מבוטחים בכל הענפים חוץ מנפגעי עבודה, אבטלה, וזכויות עובדים בפש"ר.
אחרים – כגון מי שהוא גם שכיר וגם עצמאי, מקבלי קצבאות זיקנה שיש להם הכנסות ממשלח ידם, סטודנטים ותושבים השוהים בחו"ל.
ההכנסה המזערית והמרבית לתשלום דמי ביטוח:
ההכנסה המזערית לתשלום דמי ביטוח – היתה רבע מהשכר הממוצע לפי חוק הביטוח הלאומי. ב-1.4.99 הועלתה ההכנסה המזערית לשכירים הועלתה לשכר המינימום לפי חוק שכר המינימום.
ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח – מיולי 2003 ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח לשכירים, ללא שכירים ולמעסיקים (בעבור עובדיהם) היא 5 פעמים השכר הממוצע. עד 1.1.95, ההכנסה המרבית לשכירים הייתה 3 פעמים השכר הממוצע. ללא-שכירים ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח הייתה עד יוני 1986 3 פעמים השכר הממוצע. לאחר מועד זה היא הועלתה ל-4 פעמים השכר הממוצע לפי חוק.
ב-1.1.95 ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח הושוותה לשכירים וללא שכירים והיא הייתה 4 פעמים השכר הממוצע לפי חוק.
מ-1.1.2000 ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח לשכירים וללא שכירים הייתה 5 פעמים השכר הממוצע. עם זאת המעסיקים השתתפו בתשלום דמי ביטוח בעד עובדיהם עד למקסימום של פי 4 מהשכר הממוצע.
בתקופה שמיולי 2002 עד יוני 2003 בוטלה ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח. דמי הביטוח שולמו על מלוא ההכנסה.
מיולי 2003 ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח לשכירים למעסיקים וללא שכירים חזרה להיות 5 פעמים השכר הממוצע. ומינואר 2006 היא התעדכנה בשיעור הסכום הבסיסי 1 (ראו הגדרות בפרק "הגדרות והסברים כלליים").
שיעורי דמי הביטוח:
דמי ביטוח מופחתים – החל ב-1971 נקבעו ללא-שכירים שיעורי דמי ביטוח מופחתים על הכנסה שעד מחצית השכר הממוצע לפי חוק.
לשכירים הונהגו שיעורי דמי ביטוח מופחתים החל ב-1.1.95 על חלק ההכנסה שאינו עולה על מחצית השכר הממוצע. ממועד זה גם בוטל הפטור מתשלום דמי ביטוח על רכיבי ההכנסה האלה: הוצאות רכב, טלפון ודמי הבראה.
מיולי 2005 מוטלים שיעורי דמי ביטוח מופחתים גם על המעסיקים. החל ב-1.1.2006 חלים שיעורי דמי הביטוח המופחתים על חלק ההכנסה שאינו עולה על 60% מהשכר הממוצע לפי חוק.
שיעורי דמי ביטוח ושיפוי אוצר – החל ב-1.4.87, במסגרת מדיניות הקטנת עלות העבודה, הופחתו שיעורי דמי הביטוח החלים הן על המעסיקים והן על הלא-שכירים, והם משופים בידי האוצר. בתחילה שיעור ההפחתה והשיפוי הממוצע היה 2.8%. ב-1.4.90 הוגדלו ההפחתה והשיפוי ל-4.3% וב-1.5.91 הוגדלו שוב ל-6.3% (לשכירים; לעובדים עצמאים ההגדלה הייתה באוקטובר 1992).
החל ב-1.2.95 הופחתו שיעורי המס המקביל שהמוסד גבה לפי חוק מס מקביל התשל"ג-1993. גם הפחתה זו שופתה בידי האוצר.
בינואר 1997, בוטל המס המקביל, ודמי הביטוח ששילמו המעסיקים והעצמאים (בשיעור של 3%) נוספו לדמי ביטוח לאומי. שיפוי האוצר הופחת בהתאם.
מיולי 2002 נוסף 1% דמי ביטוח לאומי הן למעסיקים והן לעצמאים ובמקביל הופחת שיעור שיפוי האוצר באותו אחוז.
ממארס 2005 נוספו לענף אמהות שבהשתתפות האוצר 0.05 נקודות האחוז ל-0.04 שכבר היו, לצורך מימון הוצאות אשפוז של פגים.
מינואר 1995 בוטלה הגבייה לענף ביטוח שירות מילואים וגמלאותיו ממומנות בידי אוצר המדינה.
בינואר 1995 נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולפיו הביטוח הלאומי גובה דמי ביטוח בריאות מהציבור בעבור קופות החולים.
קיזוזים – במקרה של חוב של דמי ביטוח לאומי, רשאי הביטוח הלאומי לקזזו מגמלה המגיעה לחייב, במלואה או בחלקה.